נדאק מייקל, פליטה מדרום סודן.
נמצאת בישראל מאז : 2005.
בת 28, נשואה ואם ל-3 ילדים (שון 10, שרה 4, יוני 2.5).
מתגוררת בדרום ת"א.
עובדת לפרנסתה במספרה במדרחוב בנווה שאנן, ספרית.

הסיפור שלי
"אני מאד שמחה שאני פה. שם הורגים אותך, אונסים אותך, מכים אותך, מקללים שופכים מים ויורקים. שם החיים מאד קשים. כאן אני מרגישה בטוחה".

גדלתי בעיר "מלקאי" בדרום סודן. יש לי 7 אחים ואחיות. המשפחה שלי התפרנסה מחקלאות. בעיר שלנו כולם התפרנסו מחקלאות או מדייג. הייתי בת שמונה עשרה ולמדתי בתיכון כשהמלחמה הגיעה אלינו לעיר.

זה קרה בלילה אחד, הצבא נכנס הכה את כולם ושרף את הבתים. אני והאחים שלי הצלחנו לברוח, האחים שלי ברחו לדרום והגיעו לקניה, אני ברחתי לצפון. אבא שלי נתפס ונאסר. הם שחררו אותו רק עשר שנים לאחר מכן, כשחתמו על הפסקת האש.

הגעתי לכנסייה בחרטום, סיפרתי להם שחיי בסכנה והכומר סידר לי דרכונים ומעט כסף וכך ברחתי למצריים.

לקהיר הגעתי בשנת 2000. (הגשתי שם בקשה למקלט והייתי אמורה לנסוע לקנדה. כבר הביאו לי את הניירות והאישורים אבל משהו קרה, אני לא יודעת מה, ונאלצתי לחכות). שם הכרתי את סלומון בעלי, גם הוא פליט סודני, והתחתנו.

בעקבות ההרג של הפליטים בהפגנות בקהיר ב-2005, החלטנו לברוח ממצרים. לא הייתה לנו אפשרות לחזור לסודן, הוויזה התעכבה, ויכולנו רק לברוח לישראל. הלכנו כ-30 איש, נשים וילדים 5 ימים במדבר סיני. ישנו בהרים ביום ובלילה צעדנו.

הגענו לישראל, נכלאנו בכלא קציעות, היינו שם יומיים, נתנו לנו אוכל, תרופות, הרגשנו בטוחים. אח"כ לקחו אותנו למלון בבאר שבע. שם ישנו כמו שצריך ואכלנו כמו שצריך – זה היה כל כך טוב, אני לא אכלתי אוכל כזה טוב מימי.

הילדים שלי למדו בביה"ס ביאליק. בית הספר ביקש ממני להיות מתורגמנית בין ההורים הפליטים לביה"ס כי אני יודעת טוב אנגלית. התחלתי להתנדב שם ולאט לאט עברתי מהתנדבות לשכר והתחלתי לעבוד בביה"ס.

בעלי הגה את הרעיון לפתוח את המספרה, פתחנו אותה בינואר 2008. בהתחלה שנינו היינו עובדים בבוקר אני בביה"ס והוא במלון והיינו מספרים יחד אחר הצהריים במספרה. אחרי זמן מה העסק התחיל להצליח ושנינו עברנו לעבוד רק במספרה.

יש לקוחות שמסתפרים כבר קרוב ל-4 שנים, ונהיינו חברים. כולם באים אלינו, אפריקאים, ישראלים, תושבים מהשכונה, גברים ונשים, כולם. יש איש אחד מבוגר, ישראלי תושב השכונה, מגיע למספרה שלי בכל יום מביא לי סוכרייה ואומר לכולם שאני כמו הבת שלו. אין יום שהוא לא בא.

אני מאד שמחה שאני פה. שם הורגים אותך, אונסים אותך, מכים אותך, מקללים שופכים מים ויורקים. שם החיים מאד קשים. כאן אני מרגישה בטוחה.

כל יום אני מכינה את הילדים לביה"ס והולכת למספרה. אני ובעלי נמצאים שם כל היום. בחמש הוא הולך להביא את הילדים מהבייביסיטר. מקלח אותם והם יושבים לאכול יחד. אני חוזרת בשמונה, תשע או עשר בלילה. הילדים כבר ישנים. אני רואה אותם רק בבקרים ובסופשבוע. שאני מגיעה הביתה אני מבשלת לילדים שיהיה להם אוכל למחרת. אני מכינה אוכל סודני, עוף עם רוטב ואורז.

קיווינו שבישראל יכירו בנו כפליטים. הממשלה לא חושבת שבאנו כי ברחנו על נפשנו, אלא מתייחסת אלינו כאילו באנו רק לעבוד. זה מאד קשה.

אין לנו מעמד. כל 3 חודשים אני צריכה ללכת לחדש את הניירות שלי. לפעמים נותנים ויזת עבודה, לפעמים לא. אנחנו לא יכולים לתכנן כלום, חיים בחוסר וודאות. כל יום יכולים להגיד לנו ללכת. המעמד נוגע לכל תחומי החיים, לדוגמה בלי מעמד אי אפשר לעשות ביטוח רפואי. זה מאד קשה, הכל תלוי בזה.

אבל אני לא מאמינה בלהתלונן. אני לא יודעת להתלונן, אם המצב רע אני משנה ופועלת לשנות. האחריות בידיים שלנו. ככה אני גם אומרת לחדשים בגינת לוינסקי. שייקחו את עצמם בידיים, שיזוזו, שידאגו לעצמם, שלא יישארו במקום ויחכו.

אני לא חושבת על העתיד כי אני לא יודעת מה יקרה. אני לא רואה את העתיד שלי כאן. ברגע שתיגמר המלחמה אני רוצה לחזור לדרום סודאן. החלום שלי שדרום סודאן תהייה מדינה עצמאית, עשירה, מסודרת, שהמלחמות ייגמרו ושתהייה לנו מדינה. אני מקווה שישראלים יוכלו לבוא ולבקר אותנו בדרום סודאן.

לילדים יהיה קשה כי הם לא מכירים את סודאן. יוני נולד בארץ ושרה הגיעה שהייתה תינוקת, ולילד הגדול שהוא בביה"ס יש כאן חברים. אבל אני מקווה שיסתדרו. אני יודעת שיהיה בסדר, זו המדינה שלי.

.

להקת "DARFUR STAR",  מונה כ-13 פליטים מדארפור.
נמצאים בישראל מאז: 2007-2010.
בני 20-40, רווקים, נשואים והורים לילדים.
מתגוררים באשדוד, בת"א, מפוזרים ברחבי הארץ.
עובדים בעבודות מזדמנות.

הסיפור שלנו
"הנשים שלנו והאמהות שלנו נאנסו בפנינו, שרפו את הבתים שלנו, זרקו את הילדים לאש ורצחו את הגברים".

הלהקה שלנו התחילה לפעול בנובמבר 2007. אנחנו 13 אנשים – 5 גברים ו-6 נשים: חלק זמרים, חלק מתופפים וחלק רקדנים.

אנחנו מגיעים משלושה אזורים שונים בדארפור. כולנו היינו זמרים ורקדנים בלהקות של הכפרים שלנו, אבל התחלנו לשיר ביחד רק בישראל. רצינו להזכיר לכל אחד מאיתנו את התרבות שממנה באנו. אנחנו שרים שירים דארפוריים מסורתיים. השירים שלנו הם שירי חירות, שירים המחזקים את העם במאבק –  לא לוותר על המדינה שלנו, לא לשכוח אותה.

אנחנו רוצים לשמר את התרבות שלנו בשביל הדור הבא, שיכיר וידע את התרבות שלו, של אבות אבותיו, כדי שהדור החדש יאמין בתרבות שלנו, שלו, וידע שהיא לא תכחד.

התרבות שלנו חייה. הרבה אנשים מתו, דם רב נשפך, אבל התרבות לא נעלמת כל כך בקלות, אנחנו לא שוכחים אותה.

כל השירים שלנו מדברים על חירות – איך להיות חופשיים, איך להיות אנשים ולחיות.

כולם ראו את דארפור דרך הטלויזיה, דארפור הרוסה לחלוטין. אין לנו אפשרות לפתור את הבעיה. הנשים והאמהות שלנו נאנסו בפנינו, שרפו את הבתים שלנו, זרקו את הילדים לאש ורצחו את הגברים.

שמענו על ישראל. תמיד אמרו שישראל היא מקום רע, אבל המדינה שלנו התנהגה אלינו כ"כ רע שידענו שרק בישראל נוכל להיות בטוחים.

כל יום אנחנו שומעים חדשות רעות מדארפור. אנחנו כבר כ"כ הרבה זמן מחוץ לסודן. אנחנו שרים על כמה שאנחנו מתגעגעים למשפחות שלנו.

אנחנו מלמדים את עצמנו. אין לנו מורים, אין לנו מקום קבוע. אנחנו מתאמנים בבתים שלנו פעמיים בחודש ומופיעים לפי הזמנה. הופענו פעמיים עם להקה ישראלית גם בת"א וגם בי-ם. לרוב אנחנו מופיעים בברים ובמסעדות. חסרים לנו כלי נגינה. אנחנו צריכים תרומה של כלים מוזיקליים. בגלל החוסר בכלים אין לנו מספיק אפשרויות להציג את התרבות שלנו.

.

ז'אן מישל, פליט מקונגו.
נמצא בישראל מאז: 2000.
בן 40, נשוי ואב ל-3 בנות.
מתגורר בדרום ת"א.
עובד לפרנסתו בנקיון.

הסיפור שלי
"מאותו רגע ידעתי שאני בסכנה ממשית. בתיקים שלי היה כתוב שהייתי אקטיביסט, שהייתי פעיל פוליטי, שגיניתי את המלחמה ואת הממשלה. שירותי הביטחון חיפשו אותי והייתי חייב לעזוב את קונגו".

כמו רוב המשפחות האפריקאיות, גם המשפחה שלי ענפה. אני השלישי במשפחה, יש לי ארבע אחיות ושישה אחים. נולדתי במזרח קונגו, בעיר "קיסנגאני". למדתי שם ניהול ולאחר שסיימתי את לימודי עברתי לעיר הבירה "קינשאסה", שם למדתי תכנות מחשבים במשך 4 שנים. אחרי שסיימתי את לימודי התחלתי לעבוד. עבדתי יותר מעשר שנים בבנק בניהול מערך המחשבים, עבדתי גם בחברות אחרות בהן זירוקס.

קונגו היא מדינה עם פוטנציאל כלכלי אדיר, אבל למרבה הצער חלוקת המשאבים לא שוויונית ויש פערי מעמדות עצומים. גדלנו במשטר דיקטטורי שהונהג בידי הנשיא מובוטו. זה היה משטר טוטליטרי, שהתבסס על שחיתות. לא היה חופש ביטוי, זכויות אדם נרמסו וקבוצה מצומצמת שלטה במדינה והטילה אימה על היתר.

"היום יש יותר מחמישים קבוצות של מורדים שלוחמים בגבולות המזרחיים של קונגו. הם הורגים את הגברים, אונסים את הנשים ויש יותר מ-5,000 עקורים, שנאלצו לעזוב את ביתם ונותרו פליטים ברחבי המדינה".

בזמן לימודי באוניברסיטה הייתי פעיל פוליטית וחברתית. מחיתי יחד עם סטודנטים אחרים  על מצבם הסוציאלי של הסטודנטים, על מצב האקדמיה. לדוגמה, באודיטוריום שמיועד למאה איש, ישבו שש מאות סטודנטים. לא היה מקום, סטודנטים ישבו על הרצפה, על יד המרצה, ואף עומדים ומקשיבים מחוץ לדלת. התחלנו להתאגד ולפעול לשינוי המצב.

אני הייתי אחד המנהיגים של תנועת הסטודנטים. זה היה נורא מסוכן, המשטר לא סבל כל סוג של התנגדות, והמחאה הייתה אסורה. לקחנו את הסיכון בכל זאת, וקיימנו הפגנות שקראו למנהיגים לשפר את המצב. חלק מאיתנו נעצרו, חלק אפילו נהרגו. אני נעצרתי פעמים רבות אך בזכות העובדה שהמשטר היה כל כך מושחת, אם היה לך כסף לשחד את הסוהרים- הם שחררו אותך, וכך שוחררתי.

באותה תקופה החלה להתארגן תנועה אופוזיציונית למשטר, שנקראה UDPS"" (Union for Democracy and Social Progress ), שפעלה להפלת המשטר והחלת דמוקרטיה. אני וסטודנטים נוספים הצטרפנו אליה וקיווינו שהדמוקרטיה תביא את הצדק, תחלק בצורה יותר שוויונית את המשאבים של קונגו ותחזיר לאנשים את זכויותיהם. בנוסף הובלתי קואופרטיב שעזר לחקלאים ולפועלים לפתור את מצוקותיהם.

בשנת 1997 ממשלתו של מובוטו הופלה בהפיכה שהנהיגו קבוצת מורדים בראשות קבילה. למרבה הצער, קבילה לא השליט דמוקרטיה במדינה, הוא פשוט שימר את השיטה והוביל דיקטטורה חדשה בראשו. אנחנו המשכנו להילחם בקבילה, והפגנו נגדו.

בשנת 1998 פרצה המלחמה השנייה בקונגו. המלחמה גבתה קורבנות רבים, ובין השנים 1998-2003 נהרגו יותר משישה מליון איש. המלחמה הסתיימה באופן רשמי ב-2003, אבל בפועל היא מתקיימת גם כיום. היום יש יותר מחמישים קבוצות של מורדים שלוחמים בגבולות המזרחיים של קונגו. הם הורגים את הגברים, אונסים את הנשים ויש יותר מ-5,000 עקורים, שנאלצו לעזוב את ביתם ונותרו פליטים ברחבי המדינה. המצב לא שקט ואפילו העובדה שקונגו היא אחת המדינות עם מספר חיילי האו"ם הגדולים ביותר לא עוזרת. .הם לא מצליחים להשתלט על המצב ולעזור.

כשהמלחמה החלה, הקונגולזים הרגו את כל הרואנדים שהיו במדינה והכריזו עליהם כמבוקשים. הם היו שורפים את האנשים בבתיהם בדרך אכזרית לאין שיעור. גיסי היה רואנדי במקור, ואני החבאתי אותו בבית שלי. שירותי הביטחון מצאו אותו בבית, הרסו את כל הבית על תכולתו והפכו אותי למבוקש.

מאותו רגע ידעתי שאני בסכנה ממשית. בתיקים שלי היה כתוב שהייתי אקטיביסט, שהייתי פעיל פוליטי, שגיניתי את המלחמה ואת הממשלה, וכעת גם שהגנתי על רואנדי. שירותי הביטחון חיפשו אותי והייתי חייב לעזוב את קונגו.

שמעתי שישראל מזמינה מנהיגים של ארגונים וקואופרטיבים לבוא להשתלם וללמוד בקיבוצים ומושבים. הגשתי את מועמדותי, התקבלתי, וכך, בשנת 2000, הגעתי לישראל.

הבנתי שישראל היא מדינה דמוקרטית וציפיתי להיות מוגן כאן. מתסכל אותי לראות כי ישראל אינה מעוניינת להגן על אלו שנרדפו וברחו מארצותיהם, אלו שחייהם בסכנה ומבקשים כאן מקלט.

ישראל נתנה לפליטים הקונגולזים (כשלוש מאות איש) הגנה הומניטארית. מה שזה אומר, זה שאנחנו יכולים להישאר בישראל ולעבוד כאן עד שהממשלה תחליט להפסיק את ההגנה הזו. אנחנו לא יודעים מתי ההגנה הזו תיפסק וחיים בחוסר וודאות ופחד שבכל רגע ישלחו אותנו הביתה.

.

אחמד באבקיר, פליט מדרפור.
נמצא בישראל מאז: 2008.
בן 29, רווק.
מתגורר בדרום ת"א.
עובד לפרנסתו בבית מלון בת"א, חדרן.

הסיפור שלי

"שמעתי שהישראלים עברו שואה וחשבתי שהם בטח יבינו איך זה להיות במצב של השמדת עם כמו שקורה בדארפור.
ברגע שהחיילים תפשו אותנו, הם אמרו "אל תדאגו, אתם בישראל". באותו רגע הרגשתי בפעם הראשונה שאני במקום בטוח".

הגעתי לישראל לפני שנתיים ושמונה חודשים, במאי 2008. את הסיפור שלי צריך לחלק לכמה חלקים: החלק הראשון הוא הילדות בדארפור. נולדתי ולמדתי בביה"ס היסודי בדארפור. הסודנים לא נתנו לנו שירותי חינוך ובריאות, למעשה לא היו לנו שירותים בכלל, רק בית ספר יסודי. המשפחות שלנו שלחו את הילדים למקומות רחוקים בסודאן כדי לקבל חינוך. בגיל 14 נסעתי לקננה, מרחק שבוע נסיעה מהכפר שלי. שם למדתי בתיכון. הייתי חוזר לכפר פעם בשנה בחופש הגדול. את מה שהייתי לומד הייתי מלמד את הילדים בכפר.

ב-2001 התקבלתי לאוניברסיטה בחרטום. למדתי תכנון עירוני. המלחמה פרצה ב-2003. פחדתי שהמלחמה תגיע לצפון דארפור משם באתי, אז החלטתי לעזוב את הלימודים ונסעתי לחפש את המשפחה שלי, כי שמעתי ששרפו את כל הכפרים והערים שהיו שם.נסעתי עם בן דוד שלי, הגענו עד בירת צפון דרפור "אלפשיר", שם עצר אותנו הצבא, בחשד שאנחנו משתייכים לתנועה לשחרור סודן. (חלק מהסטודנטים היו שייכים לקבוצה זו). ניסיתי להסביר שאני סטודנט ושבאתי לחפש את המשפחה שלי, שאני לא מוצא אותם כי שרפו את הכפרים שלנו, אבל הם התנהגו אלי באלימות, היכו אותי ולקחו אותי לבית מעצר בחרטום. הייתי עצור שם כמעט חודש, הם חקרו אותי, ואני ניסיתי להגיד שאני לא חלק מהמאבק. בסוף הם שחררו אותי, בתנאי שלא אחזור עוד לדארפור ואשאר בחרטום. באותה תקופה לא שמעתי מהמשפחה שלי, לא ידעתי איפה הם, אם הם בכלל בחיים. חזרתי ללימודים והמשכתי בחיפושים באמצעות כל מיני ארגונים שעבדו בדארפור.

בתחילת 2005 שמעתי בפעם הראשונה חדשות טובות: שמעתי שאמא שלי והאחים שלי נמצאים במחנה פליטים בצפון "קוטון". שמעתי שאבי ברח אבל לא יודעים איפה הוא. במקביל שמעתי כי הג'ינג'אוויד הרגו את בן דודי (זה היה אותו בן דוד שנסענו יחד, ויחד עצרו אותנו, אך אותו לא שחררו). ברגע ששמעתי את זה לא יכולתי להמשיך בלימודים וחזרתי לחפש את המשפחה שלי בבירת צפון דארפור, "אלפשיר".

אי אפשר היה להגיע למחנה הפליטים שבו ישבו אמי ואחיי, בכלל שלא נתנו לאף אחד מבחוץ להיכנס למחנות הפליטים. בכפרים המצב היה קשה, לא נשארו שם בכלל גברים, כל הצעירים נרצחו או ברחו. נשארו רק הזקנים, הילדים והנשים. את אבא שלי מצאתי באלפשיר. הוא ברח לצ'אד מיד כשהתחילו המהומות וחזר אחרי שנתיים. שנינו ניסינו למצוא דרך להגיע למחנה הפליטים ללא הצלחה. יום אחד כוחות המשטרה באלפשיר עצרו אותי ושאלו אותי מה אני עושה שם. עניתי שאני סטודנט מחרטום ושאני רוצה למצוא את המשפחה שלי. החזירו אותי שוב לחרטום והבהירו לי שאסור לי לחזור לדרפור. אמרו לי שאם שוב יראו אותי שם, זה יהיה הסוף של החיים שלי.

בחרטום חזרתי ללימודים, סיימתי אותם ב-2007 והחלטתי לחזור לדארפור כי אין לי בחיים שום דבר אחר. נסענו 6 סטודנטים, רצינו להישאר בדרפור ולעזור לעם שלנו. נסעתי לאבא שלי, הוא אמר לי שאני לא יכול להישאר שם, שאני חייב לברוח מהמדינה ולחצות את הגבול, כי בגלל שהייתי בדארפור כבר לא אוכל לחזור לחרטום. לא היה לי לאן ללכת. שמעתי בחדשות שיש סודנים שעברו את הגבול ממצריים לישראל, שהרגו כמה מהם וכמה עברו לישראל. משם בא לי הרעיון לבוא לישראל. ידעתי שלכל מדינה אפריקאית שאלך אליה יחזירו אותי לסודן, מי שיש לו השכלה מחזירים אותו לצבא, וידעתי שאני צריך למצוא מקום בטוח ורחוק משם.

להגיע לישראל זה הכי קשה, לא ידעתי את הדרך והמרחק עצום, אבל אמרתי שאם יש אפשרות לחיות בביטחון אני חייב למצוא את הדרך. שמעתי על הישראלים שהם עברו שואה, חשבתי לעצמי שזה אותו מצב ושהם בטח יבינו איך זה להיות במצב של השמדת עם כמו שקורה בדארפור. חשבתי שאם אגיע לישראל, לא יחזירו אותי לסודאן ואולי אפילו אמצא שם עזרה.

משם החלטתי לנסוע לחרטום. אחרי שבועיים בהם הוצאתי דרכון, נסעתי לצפון סודן ברכבת ומשם דרך הים לנמל אסואן. באסואן מצאתי מישהו מדרפור שעזר לי למצוא בדואי שלקח אותי לסיני. בסיני הבריחו אותי ועוד 7 אפריקאים והביאו אותנו בלילה, אל הצד המצרי של הגבול. החיילים המצרים צעקו עלינו שהם יהרגו אותנו, אבל הבדואי אמר שהם לא רואים אותנו ורק צועקים כדי להפחיד אותנו. הוא שמר עלינו שעתיים בלילה, וברגע שהחיילים הלכו התחלנו לרוץ לעבר הגבול. החיילים הבחינו בנו וחזרו לרדוף אחרינו וירו עלינו, אבל אנחנו לא עצרנו והמשכנו לרוץ.

אחרי שהחיילים הפסיקו לרדוף אחרינו הבנו שאנחנו בישראל. אז הגיעו החיילים הישראלים ותפסו חלק מאיתנו. אותי לא תפסו כי רצתי הצידה בגלל ששמעתי צעקות של אפריקאי אחד שהיה שם. חשבתי שהוא פצוע אבל היו לו רק קשיי נשימה. הסתתרנו ביחד עד הבוקר. חיכינו ככה כל היום בלי אוכל ומים, עד שנמצא מישהו שיעזור לנו. בבוקר החלטתי ללכת ברגל. המשכתי ללכת עוד איזה שעתיים עד שראיתי חיילים שאספו אותי למחנה שלהם.

החיילים שאלו אותי כמה זמן אני כאן, ועניתי שיומיים. החייל שאל אותי אם אכלתי או שתיתי משהו, עניתי שלא, והוא הביא לי אוכל ומים והתקשר לחיילי הגבול שלקחו אותי לכלא קציעות. הייתי שם חודשיים ואז שחררו אותי.

משם המשכתי את החיים שלי. אין לי קשר עם המשפחה שלי, אני יודע עליהם מה שידעתי ב-2005, לא שמעתי עליהם כלום מאז. אין לי קשר עם אף אחד מדארפור. כל דקה בחיים שלי אני חושב על המשפחה שלי. על הבית שלי. אני מאד מקווה שתסתיים המלחמה ויהיה שקט ואני אחזור לדארפור, כי אין יותר טוב בשבילי מהבית שלי והמדינה שלי.

אני מרגיש שישראל היא מקום בטוח, אבל זה לא לכל החיים, כי זו לא המדינה שלי, זה רק עניין של זמן. אני מאד מקווה שנמצא עזרה, אני וכל הדארפורים שנמצאים כאן, עד שנוכל נחזור הביתה. אני חולם להתקדם בחיים, בלימודים. אני בטוח שיבוא יום שלא נהיה פה, הישראלים יגידו שהיו פה פעם דארפורים  – ואנחנו לא נשכח את זה.

החיים בישראל:
שלושה חודשים אחרי שהגעתי, התחלתי ללמוד עברית באולפן. יש לי תואר ראשון והשכלה, אבל ברור לי שאני כאן צריך להתחיל הכל מאפס. אחרי שנה וחצי של לימודי עברית באולפן נרשמתי ללימודי תכנון עירוני לתואר שני בעברית, אבל לא התקבלתי. לא הרמתי ידיים והבנתי שאני צריך להתחיל מהתחלה כאן. נרשמתי ללימודי משפטים וממשל במרכז הבינתחומי בהרצליה וללימודי מדעי המדינה בת"א. אני עושה את זה כדי למצוא מקום, וכדי לנסות לעזור לעם שלי.

התחלתי את החיים החדשים שלי פה. לא שכחתי את החיים הקודמים שלי, אבל צריך להתרגל לחיים המודרניים. אני אביא איתי לשם את כל מה שקיבלתי כאן. קיבלתי כאן ידע, תרבות, חיים נורמאליים, אבל קודם כל, חיים.

כשהייתי בחרטום וראיתי את החדשות בטלוויזיה, חשבתי שישראל היא מדינה קשה, מדינה במלחמה. לכן פחדתי כשהגעתי. אבל ברגע שהחיילים תפשו אותנו, הם אמרו "אל תדאגו, אתם בישראל". זה היה המשפט הראשון ששמעתי כאן. מהרגע ההוא התחלתי להרגיש שאני במקום בטוח.

.

.

קידנה אייזק קוטו, פליט מאריתריאה.
נמצא בישראל מאז: אוקטובר 2010.
בן 25, רווק.
מתגורר ברמת גן.
אין לו עבודה.

הסיפור שלי

"אין גיל לגיוס, הם מגייסים את כל מי שיכול לשאת נשק. יש הרבה צעירים, קטינים, שנאלצים ללכת לצבא. הם משחררים את האנשים בגיל 50. זה צבא לכל החיים".

הגעתי לישראל לפני 4.5 חודשים, באוקטובר 2010. המשפחה שלי נשארה באריתריאה.

הייתי חייב לעזוב את אריתריאה בגלל האופי הדיקטטורי של הממשלה שם: אין לנו שום חופש. לא חופש תנועה, לא חופש ביטוי, לא חופש דת –  שום חופש. אנחנו מוכרחים לשרת את המדינה לזמן בלתי קבוע או ידוע. יש המון הפחדות ואיומים ע"י הפקידים של הממשלה. המשטר הדיקטטורי הזה עשה את חיינו קשים ומסובכים.

הממשלה בשלטון 20 שנה, מרגע הכרזת העצמאות. בהתחלה בין 91-94 הייתה תחושה שיהיה בסדר, הם בנו את השלטון והשלו את העם.בפועל הם בנו מחנה צבאי עצום כדי שהנוער ישרת את השלטון. אין גיל לגיוס, הם מגייסים את כל מי שיכול לשאת נשק. יש הרבה צעירים, קטינים, שנאלצים ללכת לצבא. הם משחררים את האנשים בגיל 50. זה צבא לכל החיים.

המילה לשרת בצבא מבלבלת. אנחנו לא בורחים מלשרת את המדינה, אנחנו נלחמנו כדי שתהיה לנו את המדינה שלנו, נלחמנו כדי שהיא תתקיים ושירתנו בצבא. אבל עכשיו זה לא לשרת את המדינה, אלא לשרת את הדיקטאטור.

האנשים של אריתריאה מאסו במלחמה. בין 1998-2000 הייתה מלחמה קשה בין אריתריאה לאתיופיה והרבה דם נשפך. אחרי 2000 הנשיא שלנו השליט משטר דיקטטורי מוחלט. הוא שלט בכל. החיים שלנו נהיו בלתי אפשריים. העתיד שלנו כבר לא תלוי בנו, אלא רק בדיקטאטור שמכנה את עצמו נשיא.

אני בא מהעיר השנייה בגודלה באריתריאה, "דה קמהרה". משפחתי מונה 10 נפשות. למדתי בקולג' הנדסאות בניין. כשסיימתי נרשמתי לאוניברסיטה, אבל הייתי מוכרח להתגייס לצבא.
התאמנתי 6 חודשים, שימשתי כהנדסאי בניין כשנתיים וחצי ללא כל תשלום. הצבא היה מאשים אנשים בעלי השכלה וזרק אותם לכלא, את כל המשכילים האשימו בהשחתה של הממשל למרות שלא עשו שום דבר. אנשים בכל המדינה נאסרו.
אני פחדתי והחלטתי לברוח. ניסיתי לחצות את הגבול לאתיופיה אבל הם תפשו אותי. הם עינו אותי והכו אותי עם דברים שונים וכלאו אותי בכלא צבאי.

באריתריאה אין משפט או שימועים לחיילים. אתה לא יודע כמה זמן תהיה בכלא, הם פשוט זורקים בכל יום עוד ועוד אנשים לכלא, אנשים יושבים שם שנים או עובדים בעבודות כפייה מבלי שפשעו.
אני עבדתי בכלא בעבודות כפייה 5 חודשים, אז הייתה לי הזדמנות לברוח. ברחנו אני ועוד כמה אסירים, רובינו נתפשו אבל אני ועוד 6 הצלחנו להימלט.

לא ידענו לאן ללכת, לא ידענו איפה אנחנו, פשוט רצנו בלי לדעת במשך ימים.

אחרי כמה ימים של ריצה הגענו לעיר הבירה שם התחבאנו אצל קרובים. שם הבנתי שאין לי יותר מקום באריתריאה, שאם יתפשו אותי זה יהיה הסוף של חיי.

אני וחבר שלי ברחנו לגבול סודן. למרות שזה מרחק רב, לא הייתה לנו ברירה. התחזינו לצעירים שמשרתים בצבא, הלכנו בלי לדעת לאן ורק בזכות הר גבוה אחד ידענו את הכיוון. אחרי שלושה ימים החבר שלי נתפש ע"י חיילים, זו הייתה חוויה מאד קשה בשבילי. המשכתי לבדי במסע. אחרי יומיים הגעתי לסודן. סודן היא מקום מאד לא בטוח. המודיעין שלהם מחזיר את הפליטים לאריתריאה. קיבלתי בגדים סודנים מסורתיים וכך למזלי לא תפשו אותי.

נרשמתי במשרדי האו"ם כפליט. האו"ם העבירו את כל הפליטים למקום אחר, אבל גם שם לא היינו בטוחים. נשארתי בסודן שנה ומשם עברתי ללוב. שם היה הגרוע מכל.
בלוב הם לא מזהים אותך כפליט, אין לך שום תיעוד, הם פשוט צדים אותך ומתנהגים אלייך כמו אל חיה. הם זורקים אותך לכלא עד שתשלם להם כדי להשתחרר.

כשאתה עוזב את המדינה שלך אין לך תוכנית, אתה פשוט בורח ומקווה לטוב.

ב2010 חשבתי שישראל תהיה הפתרון האחרון, למרות שידעתי שישראל לא טובה לפליטים, ידעתי ששם לפחות יהיה לי חופש.

הצלחתי להגיע למצרים, משם לסיני, המסע היה נורא קשה, צריך היה לרוץ ולהתחבא. שילמנו למבריחים כדי שיבריחו אותנו לישראל. נורא פחדתי שהחיילים יירו בי, שיכלאו אותי, ובמיוחד שיחזירו אותי לאריתריאה.

החיילים הישראלים קיבלו אותנו בצורה חמה מאד. זו החוויה הכי טובה שקיבלתי בישראל עד כה. הם הביאו לנו אוכל, תרופות, הצבא התנהג למופת. הרבה יותר טוב מבמחנה המעצר. הם לקחו אותנו לקציעות, הייתי שם 15 ימים ואז שיחררו אותי.

נסעתי לת"א, הגעתי ללוינסקי. לוינסקי זה הבית שלח כל מי שחדש. ישנתי שם לילה אחד בחוץ, ולמחרת חבר עזר לי ולקח אותי אליו. היום אני גר ברמת גן. אנחנו גרים 14 איש בדירה מחולקת אבל זה בסדר.

אני לא יכול לחזור לאריתריאה עד שהשלטון יתחלף. אני רוצה לחזור, אבל כל עוד המצב לא משתנה, עדיף לי להיות במחנה שנים מאשר לחזור. אני לא רואה עתיד בישראל, כל הזמן יש חוקים חדשים נגד הפליטים ואני מודאג. לא מצאנו עתיד במדינה שלנו, ואם יתברר שגם כאן המצב הוא זהה זה יהיה מאד מלחיץ. אני לא מבקש הרבה, אני רק רוצה לחיות.

אני רוצה להגיד לציבור הישראלי שלא יתבלבלו מהמילים וההתבטאויות של הממשלה נגד הפליטים והאריתראים. האנשים צריכים לראות בעצמם מה המצב באריתריאה, זה קל מאוד הודות לטכנולוגיה –  חיפוש מהיר בגוגל "מה קורה באריתריאה" ואפשר מיד לראות.

לא בחרנו להיות פליטים ולחיות בגלות. המצב הפך אותנו לכאלה. אנחנו חסרי אונים.

.