קידנה אייזק קוטו, פליט מאריתריאה.
נמצא בישראל מאז: אוקטובר 2010.
בן 25, רווק.
מתגורר ברמת גן.
אין לו עבודה.
הסיפור שלי
"אין גיל לגיוס, הם מגייסים את כל מי שיכול לשאת נשק. יש הרבה צעירים, קטינים, שנאלצים ללכת לצבא. הם משחררים את האנשים בגיל 50. זה צבא לכל החיים".
הגעתי לישראל לפני 4.5 חודשים, באוקטובר 2010. המשפחה שלי נשארה באריתריאה.
הייתי חייב לעזוב את אריתריאה בגלל האופי הדיקטטורי של הממשלה שם: אין לנו שום חופש. לא חופש תנועה, לא חופש ביטוי, לא חופש דת – שום חופש. אנחנו מוכרחים לשרת את המדינה לזמן בלתי קבוע או ידוע. יש המון הפחדות ואיומים ע"י הפקידים של הממשלה. המשטר הדיקטטורי הזה עשה את חיינו קשים ומסובכים.
הממשלה בשלטון 20 שנה, מרגע הכרזת העצמאות. בהתחלה בין 91-94 הייתה תחושה שיהיה בסדר, הם בנו את השלטון והשלו את העם.בפועל הם בנו מחנה צבאי עצום כדי שהנוער ישרת את השלטון. אין גיל לגיוס, הם מגייסים את כל מי שיכול לשאת נשק. יש הרבה צעירים, קטינים, שנאלצים ללכת לצבא. הם משחררים את האנשים בגיל 50. זה צבא לכל החיים.
המילה לשרת בצבא מבלבלת. אנחנו לא בורחים מלשרת את המדינה, אנחנו נלחמנו כדי שתהיה לנו את המדינה שלנו, נלחמנו כדי שהיא תתקיים ושירתנו בצבא. אבל עכשיו זה לא לשרת את המדינה, אלא לשרת את הדיקטאטור.
האנשים של אריתריאה מאסו במלחמה. בין 1998-2000 הייתה מלחמה קשה בין אריתריאה לאתיופיה והרבה דם נשפך. אחרי 2000 הנשיא שלנו השליט משטר דיקטטורי מוחלט. הוא שלט בכל. החיים שלנו נהיו בלתי אפשריים. העתיד שלנו כבר לא תלוי בנו, אלא רק בדיקטאטור שמכנה את עצמו נשיא.
אני בא מהעיר השנייה בגודלה באריתריאה, "דה קמהרה". משפחתי מונה 10 נפשות. למדתי בקולג' הנדסאות בניין. כשסיימתי נרשמתי לאוניברסיטה, אבל הייתי מוכרח להתגייס לצבא.
התאמנתי 6 חודשים, שימשתי כהנדסאי בניין כשנתיים וחצי ללא כל תשלום. הצבא היה מאשים אנשים בעלי השכלה וזרק אותם לכלא, את כל המשכילים האשימו בהשחתה של הממשל למרות שלא עשו שום דבר. אנשים בכל המדינה נאסרו.
אני פחדתי והחלטתי לברוח. ניסיתי לחצות את הגבול לאתיופיה אבל הם תפשו אותי. הם עינו אותי והכו אותי עם דברים שונים וכלאו אותי בכלא צבאי.
באריתריאה אין משפט או שימועים לחיילים. אתה לא יודע כמה זמן תהיה בכלא, הם פשוט זורקים בכל יום עוד ועוד אנשים לכלא, אנשים יושבים שם שנים או עובדים בעבודות כפייה מבלי שפשעו.
אני עבדתי בכלא בעבודות כפייה 5 חודשים, אז הייתה לי הזדמנות לברוח. ברחנו אני ועוד כמה אסירים, רובינו נתפשו אבל אני ועוד 6 הצלחנו להימלט.
לא ידענו לאן ללכת, לא ידענו איפה אנחנו, פשוט רצנו בלי לדעת במשך ימים.
אחרי כמה ימים של ריצה הגענו לעיר הבירה שם התחבאנו אצל קרובים. שם הבנתי שאין לי יותר מקום באריתריאה, שאם יתפשו אותי זה יהיה הסוף של חיי.
אני וחבר שלי ברחנו לגבול סודן. למרות שזה מרחק רב, לא הייתה לנו ברירה. התחזינו לצעירים שמשרתים בצבא, הלכנו בלי לדעת לאן ורק בזכות הר גבוה אחד ידענו את הכיוון. אחרי שלושה ימים החבר שלי נתפש ע"י חיילים, זו הייתה חוויה מאד קשה בשבילי. המשכתי לבדי במסע. אחרי יומיים הגעתי לסודן. סודן היא מקום מאד לא בטוח. המודיעין שלהם מחזיר את הפליטים לאריתריאה. קיבלתי בגדים סודנים מסורתיים וכך למזלי לא תפשו אותי.
נרשמתי במשרדי האו"ם כפליט. האו"ם העבירו את כל הפליטים למקום אחר, אבל גם שם לא היינו בטוחים. נשארתי בסודן שנה ומשם עברתי ללוב. שם היה הגרוע מכל.
בלוב הם לא מזהים אותך כפליט, אין לך שום תיעוד, הם פשוט צדים אותך ומתנהגים אלייך כמו אל חיה. הם זורקים אותך לכלא עד שתשלם להם כדי להשתחרר.
כשאתה עוזב את המדינה שלך אין לך תוכנית, אתה פשוט בורח ומקווה לטוב.
ב2010 חשבתי שישראל תהיה הפתרון האחרון, למרות שידעתי שישראל לא טובה לפליטים, ידעתי ששם לפחות יהיה לי חופש.
הצלחתי להגיע למצרים, משם לסיני, המסע היה נורא קשה, צריך היה לרוץ ולהתחבא. שילמנו למבריחים כדי שיבריחו אותנו לישראל. נורא פחדתי שהחיילים יירו בי, שיכלאו אותי, ובמיוחד שיחזירו אותי לאריתריאה.
החיילים הישראלים קיבלו אותנו בצורה חמה מאד. זו החוויה הכי טובה שקיבלתי בישראל עד כה. הם הביאו לנו אוכל, תרופות, הצבא התנהג למופת. הרבה יותר טוב מבמחנה המעצר. הם לקחו אותנו לקציעות, הייתי שם 15 ימים ואז שיחררו אותי.
נסעתי לת"א, הגעתי ללוינסקי. לוינסקי זה הבית שלח כל מי שחדש. ישנתי שם לילה אחד בחוץ, ולמחרת חבר עזר לי ולקח אותי אליו. היום אני גר ברמת גן. אנחנו גרים 14 איש בדירה מחולקת אבל זה בסדר.
אני לא יכול לחזור לאריתריאה עד שהשלטון יתחלף. אני רוצה לחזור, אבל כל עוד המצב לא משתנה, עדיף לי להיות במחנה שנים מאשר לחזור. אני לא רואה עתיד בישראל, כל הזמן יש חוקים חדשים נגד הפליטים ואני מודאג. לא מצאנו עתיד במדינה שלנו, ואם יתברר שגם כאן המצב הוא זהה זה יהיה מאד מלחיץ. אני לא מבקש הרבה, אני רק רוצה לחיות.
אני רוצה להגיד לציבור הישראלי שלא יתבלבלו מהמילים וההתבטאויות של הממשלה נגד הפליטים והאריתראים. האנשים צריכים לראות בעצמם מה המצב באריתריאה, זה קל מאוד הודות לטכנולוגיה – חיפוש מהיר בגוגל "מה קורה באריתריאה" ואפשר מיד לראות.
לא בחרנו להיות פליטים ולחיות בגלות. המצב הפך אותנו לכאלה. אנחנו חסרי אונים.
.
